ליאורה - העצמה וטיפול רגשיהעצמה

חרם ודחייה חברתית אצל ילדים ונוער

איך מזהים, מה אומרים לילד, ואיך הבית ובית הספר עוצרים את זה יחד

מאת ליאורה, מטפלת רגשית בשיטת NLP בקריות. זמן קריאה: כ-13 דקות.

יש מעט דברים שכואבים להורה כמו לגלות שהילד שלו לבד בהפסקה. שכל הכיתה הוזמנה ליום הולדת, חוץ ממנו. שבקבוצת הווטסאפ של הכיתה כולם מדברים, ורק ההודעות שלו נשארות בלי תגובה. ושהוא יודע את זה כבר שבועות, ולא סיפר.

ילדים רבים לא מספרים על חרם בבית. חלקם מתביישים, חלקם חוששים שההורים "יעשו בלגן" ויחמירו את המצב, וחלקם פשוט מאמינים שזה מגיע להם. לכן הרבה פעמים ההורים הם אלה שצריכים לשים לב ראשונים.

כתבתי את המדריך הזה כדי לעזור לכם לזהות מה קורה, לדבר עם הילד בצורה שמחזקת אותו, לדעת מה מבקשים מבית הספר ולמי פונים כשצריך. ובעיקר, כדי לזכור דבר אחד: חרם הוא אף פעם לא אשמת הילד שנפגע.

ריב, דחייה וחרם: מה ההבדל?

לא כל ריב הוא חרם, ולא כל ילד שנשאר לבד מוחרם. ההבחנה חשובה, כי בכל אחד מהמצבים נכון להגיב אחרת.

ריב

קורה בין ילדים שכוחם דומה, והוא נגמר. רבים, כועסים, ואחרי יום או שבוע משלימים. ריב הוא חלק בריא מהחיים החברתיים.

מה עושים: מקשיבים, ועוזרים לילד לחשוב איך הוא רוצה להשלים.

דחייה חברתית

מצב מתמשך שבו ילד לא נבחר, לא מוזמן ולא מצליח להשתלב, בלי שמישהו בהכרח החליט על כך. אף אחד לא תוקף אותו, הוא פשוט לא נמצא בפנים.

מה עושים: עובדים על כישורים חברתיים ועל ביטחון, ויוצרים הזדמנויות לחברות.

חרם

פעולה מכוונת של קבוצה: מחליטים לא לדבר עם ילד, לא לשחק איתו ולא לשבת לידו, ולפעמים לוחצים על אחרים להצטרף.

מה עושים: מבוגרים חייבים להתערב. ילד לא יכול לעצור חרם לבד.

שאלה פשוטה שעוזרת להבחין: האם יש מישהו שמחליט ומוביל? בחרם כמעט תמיד יש. בדחייה, לרוב אין אשם אחד. יש ילד שעוד לא מצא את הדרך פנימה, וקבוצה שלא פינתה לו מקום.

איך נראה חרם היום

המילה "חרם" מעלה בדמיון כיתה שלמה שמפנה גב לילד אחד. זה קורה, אבל לרוב החרם שקט יותר, וקשה יותר לזהות אותו מבחוץ.

חרם גלוי

לא מדברים עם הילד, קמים כשהוא מתיישב, לא מעבירים לו את הכדור, צוחקים כשהוא עונה בשיעור. כולם רואים את זה, גם המבוגרים, אם רק שמים לב.

חרם שקט

אין עלבון אחד שאפשר להצביע עליו. פשוט "אין מקום" בשולחן, ההזמנה ליום ההולדת "נשכחה", ובעבודה בקבוצות אף אחד לא בוחר בו. הילד מרגיש את זה כל יום, אבל כשהוא מנסה להסביר, זה נשמע כמו כלום. ככה הוא גם מתחיל לפקפק בעצמו: אולי אני מדמיין? אולי אני רגיש מדי?

חרם ברשת

הוצאה מהקבוצה של הכיתה, קבוצה חדשה שנפתחה "בלי מישהו", הודעות שנשארות בלי תגובה, צילומי מסך שמופצים עם לעג. הרשת לא נסגרת בשתיים בצהריים, ולכן החרם ממשיך גם בבית, בחדר של הילד, בלילה. על מה עושים במקרה כזה, בהמשך הכתבה.

למה ילדים מחרימים?

קל לחשוב שמחרימים הם "ילדים רעים". המציאות מורכבת יותר. חרם הוא תופעה קבוצתית, ורוב הילדים שמשתתפים בו לא היו פוגעים כך לבד. בכל חרם יש כמה תפקידים:

מי משתתף בחרם
המובילים
ילד אחד או שניים שמחליטים. לפעמים מתוך צורך בכוח ובמעמד, ולפעמים מתוך פחד שהם עצמם יהיו הבאים בתור.
המצטרפים
ילדים שמשתפים פעולה כדי להישאר בפנים. הם לא בהכרח מסכימים, אבל הם מפחדים לשלם מחיר.
המגינים
ילד שמתיישב ליד, אומר שלום, לא מעביר הלאה את ההודעה. לפעמים ילד אחד כזה משנה את כל התמונה.
הצופים מהצד
רוב הכיתה. הם רואים, לא נהנים, ולא עושים כלום. השתיקה שלהם היא מה שמאפשר לחרם להימשך.

מכאן נובעת אחת התובנות החשובות ביותר: הטיפול הטוב ביותר בחרם לא מתמקד רק בילד שנפגע או במי שהוביל, אלא בכיתה כולה. המטרה היא להפוך את הצופים מהצד לילדים שמסרבים להשתתף. זה תפקיד של בית הספר, ואפשר וצריך לבקש אותו.

מה חרם עושה לילד

חרם פוגע באחד הצרכים הבסיסיים ביותר של ילד: להשתייך. ילדים, ובמיוחד בני נוער, מודדים את עצמם דרך העיניים של בני גילם. כשהקבוצה אומרת "אתה לא שייך", הילד שומע "משהו לא בסדר בך". הפגיעה יכולה להופיע בכמה מקומות:

  • ברגש: עצב, בושה, כעס, בדידות ותחושה שאין מה לעשות.
  • בגוף: כאבי בטן וראש, קשיי שינה, עייפות ושינוי בתיאבון.
  • בלימודים: קושי להתרכז, ירידה בציונים, היעדרויות.
  • בדימוי העצמי: המסקנה "אני לא שווה", "אני משעמם", "אף פעם לא יהיה לי חבר".

החלק האחרון הוא החשוב ביותר, כי הוא נשאר גם אחרי שהחרם נגמר. ילד שהשתכנע שהוא לא רצוי ייגש לחברים חדשים בחשש, ינסה פחות, ולפעמים יפרש גם מצבים רגילים כדחייה. לכן לא מספיק לעצור את החרם. חשוב גם לעזור לילד לתקן את הסיפור שהוא סיפר לעצמו.

סימנים שכדאי לשים לב אליהם

מכיוון שילדים רבים לא מספרים, כדאי להכיר את הסימנים. אף אחד מהם לבד לא מוכיח שיש חרם, אבל כמה מהם יחד הם סיבה לברר:

  • הילד לא רוצה ללכת לבית הספר, או מתלונן על כאבי בטן וראש דווקא בבקרים.
  • הוא הפסיק להזכיר חברים, ולא מוזמן למפגשים ולימי הולדת.
  • הוא חוזר הביתה עצוב, עצבני או שותק, ומסתגר בחדר.
  • הוא מסתיר את הטלפון, נבהל מהודעות, או הפסיק פתאום להשתמש בו.
  • חפצים נעלמים או חוזרים שבורים.
  • שינוי בשינה, בתיאבון או בציונים.
  • הוא מבקש להגיע לבית הספר ממש בצלצול, או לחזור הביתה מיד בסופו.
  • משפטים כמו "אף אחד לא אוהב אותי" או "עדיף שלא אבוא".
נערה עומדת בצד ומביטה בקבוצת נערות במסדרון בית הספר

אם אתם מזהים כמה סימנים שנמשכים יותר משבוע או שבועיים, אל תחכו שהילד יספר מעצמו. זה הזמן לפתוח שיחה, וגם לשאול את המחנכת מה היא רואה.

איך מדברים עם הילד

הרגע שבו הילד מספר, או שאתם מעלים את הנושא, הוא רגע עדין. מה שתגידו בדקות הראשונות יקבע אם הוא ימשיך לספר.

איך פותחים את השיחה

עדיף לא לשאול "מחרימים אותך?". שאלה ישירה כזאת מביכה, והתשובה תהיה כמעט תמיד "לא". עדיף לשאול שאלות קטנות וספציפיות, בזמן רגוע: בנסיעה, בהליכה, לפני השינה. למשל:

  • "עם מי ישבת היום בהפסקה?"
  • "מה היה הרגע הכי טוב היום? ומה היה הכי פחות טוב?"
  • "יש מישהו בכיתה שאת מרגישה שאפשר לדבר איתו?"
  • "מה מדברים בקבוצה של הכיתה בזמן האחרון?"

מה עוזר לשמוע, ומה סוגר

כשהורה שומע שהילד שלו נפגע, התגובה הטבעית היא כעס, דאגה או רצון לתקן מיד. אבל חלק מהמשפטים שיוצאים מאהבה נשמעים לילד אחרת לגמרי:

מה סוגר את השיחה

  • "מה עשית להם?"
  • "תתעלם, זה יעבור."
  • "אני מתקשרת עכשיו לאמא שלו!"
  • "למה לא סיפרת לי קודם?"
  • "גם לי היה קשה בגילך, וזה עבר."

מה פותח אותה

  • "תודה שסיפרת לי. זה דורש אומץ."
  • "זו לא אשמתך. לאף אחד לא מגיע שיתייחסו אליו ככה."
  • "אני כאן, ונחשוב יחד מה עושים."
  • "מה הכי קשה לך בזה עכשיו?"
  • "מה היית רוצה שיקרה? וממה אתה חושש?"

השאלה האחרונה חשובה במיוחד. ילדים פוחדים שההתערבות של ההורים תחמיר את המצב, ולפעמים הם צודקים. כשהילד שותף להחלטה מה עושים ומתי, הוא ימשיך לספר. זה לא אומר שהוא מחליט לבד: על חרם צריך לספר לבית הספר. אבל אפשר לבחור יחד איך עושים את זה, ולהבטיח לו שיידע מראש על כל צעד.

מה עושים, צעד אחר צעד

חרם לא נפתר בין ילדים לבד, וגם לא בהורים לבד. הוא נפתר כשהבית ובית הספר עובדים יחד. זה הסדר שאני ממליצה עליו:

  1. להקשיב ולהרגיע

    לפני כל פעולה, הילד צריך לדעת שהוא לא לבד ושאתם לא כועסים עליו. גם אתם צריכים רגע להירגע. מתוך כעס קל לעשות צעד שיחמיר את המצב.

  2. לתעד

    רשמו מה קרה, מתי, מי היה מעורב ומה הילד סיפר, במילים שלו. אם יש הודעות או פוסטים, צלמו מסך לפני שמשהו נמחק. תיעוד הופך תחושה כללית של "משהו לא בסדר" לתמונה ברורה שאפשר לפעול לפיה.

  3. לפנות למחנכת וליועצת

    בקשו פגישה, לא רק הודעה. תארו עובדות ולא האשמות: "בשבועיים האחרונים הבן שלי יושב לבד בהפסקות, והוציאו אותו מהקבוצה של הכיתה". שאלו מה בית הספר ראה, ומה הוא מתכנן לעשות.

  4. לסכם ולקבוע המשך

    בסוף הפגישה סכמו מה ייעשה, מי אחראי ועד מתי, וקבעו שיחת המשך בעוד שבוע או שבועיים. אחר כך שלחו הודעה קצרה עם הסיכום, כדי שלכולם תהיה אותה תמונה.

  5. להמשיך הלאה אם צריך

    אם אין שינוי, פנו למנהל או למנהלת בית הספר. אם גם זה לא עוזר, אפשר לפנות לפיקוח של משרד החינוך. כשיש פגיעה ברשת, אפשר לפנות במקביל למוקד 105.

  6. לבנות עוגן מחוץ לכיתה

    בזמן שבית הספר מטפל, דאגו שלילד יהיה מקום אחר שבו הוא רצוי: חוג, תנועת נוער, בני דודים, חבר מהשכונה. ילד שהכיתה היא כל העולם החברתי שלו נפגע מחרם הרבה יותר. ילד שיש לו מקום אחר זוכר שהבעיה לא בו.

מה אפשר לבקש מבית הספר?

לפי הנחיות משרד החינוך, חרם ודחייה חברתית הם פגיעות שבית הספר נדרש לטפל בהן, ולא "עניין בין ילדים". אפשר לבקש באופן מפורש:

  • שיחה של המחנכת או היועצת עם הילדים שמובילים את החרם.
  • עבודה עם הכיתה כולה על אחריות, על קבלה ועל התפקיד של הצופים מהצד.
  • מבוגר שמשגיח בהפסקות ובמקומות שבהם הפגיעה קורה.
  • חלוקה מחושבת לקבוצות עבודה ולמקומות ישיבה.
  • עדכון שוטף אליכם, גם כשנראה שהמצב השתפר.

חרם ברשת

חרם ברשת כואב במיוחד, כי הוא נכנס הביתה ולא נותן לילד מקום לנוח ממנו. כמה דברים שחשוב לדעת:

  • לא מוחקים. צלמו מסך של ההודעות, של הקבוצות ושל שמות המשתתפים, כולל תאריך ושעה.
  • לא מגיבים מתוך כעס, לא אתם ולא הילד. תגובה בקבוצה רק מוסיפה דלק.
  • מעדכנים את בית הספר, גם אם זה קרה אחרי שעות הלימודים. מה שקורה בקבוצה של הכיתה משפיע ישירות על מה שקורה בכיתה.
  • מוקד 105 של המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת זמין בכל שעות היממה בחיוג 105, וגם בוואטסאפ 052-1210105. חרם ונידוי חברתי ברשת הם חלק מהפניות שהמוקד מטפל בהן.
  • לא לוקחים מהילד את הטלפון בתור "פתרון". ילדים רבים לא מספרים על פגיעה ברשת בדיוק מהפחד הזה.
הקבוצה של הכיתההוסרת מהקבוצה

מה עדיף לא לעשות

כשהילד נפגע, קשה מאוד לשבת בשקט. אבל כמה צעדים שנראים טבעיים נוטים להחמיר את המצב:

  • לפנות ישירות לילדים המחרימים. גם כשזה נעשה בעדינות, ילדים חווים את זה כאיום, והחרם עלול להחריף או להפוך לשקט וזהיר יותר.
  • לכתוב על זה בקבוצת ההורים או בקבוצה של הכיתה. פרסום פומבי מבייש את הילד שלכם, גורם להורים האחרים להתגונן, ומקשה על בית הספר לטפל.
  • לפנות להורים של המחרימים ברגע של כעס. על זה בהרחבה בשאלות שבסוף הכתבה.
  • לבקש מהילד "פשוט להתעלם". הוא כבר מתעלם, כל יום, וזה לא עובד. ההמלצה הזאת רק מלמדת אותו שאין טעם לספר.
  • למהר להעביר בית ספר. לפעמים זה הפתרון הנכון, אבל עדיף שזו תהיה החלטה שקולה אחרי שבית הספר ניסה לטפל, ולא בריחה ברגע של משבר.

לחזק את הילד מבפנים

חרם הוא אף פעם לא אשמת הילד שנפגע, ואף ילד לא "הביא את זה על עצמו". יחד עם זה, הילד לא חייב רק לחכות שהמבוגרים יפתרו הכול. יש דברים שמחזקים אותו כבר עכשיו.

מה הוא מספר לעצמו

הנזק העמוק של דחייה הוא המסקנה שהילד מסיק על עצמו. המטרה היא לא להכחיש את מה שקרה ולא לשכנע אותו ש"הכול בסדר", אלא לעזור לו להפריד בין מה שקרה לו לבין מי שהוא. אפשר לעשות את זה בשיחה, ממש במילים:

מחשבה ישנה: משהו לא בסדר בי.

מחשבה חדשה: קרה לי משהו לא הוגן, ואני עדיין אני.

מחשבה ישנה: תמיד יהיה ככה.

מחשבה חדשה: עכשיו קשה. זה לא יישאר ככה תמיד.

מחשבה ישנה: אף אחד לא רוצה להיות איתי.

מחשבה חדשה: הם לא רוצים עכשיו. יש מי שכן, ואני אמצא אותו.

הורה לא צריך לכפות את המשפט החדש. מספיק לשאול: "זה באמת נכון תמיד? היה פעם שזה היה אחרת?", ולתת לילד למצוא בעצמו את הדוגמה. מה שהוא מגלה לבד, הוא גם מאמין לו. על הקול הפנימי הזה כתבתי בהרחבה בכתבה על דיאלוג פנימי.

חבר אחד מספיק

ילד לא צריך להיות פופולרי. חבר קרוב אחד שעומד לצידו מגן עליו יותר מכל דבר אחר. כדאי להשקיע במפגשים של אחד על אחד עם ילד שהוא מרגיש איתו בנוח, בבית ובמקום שקט, ולא דווקא באירועים גדולים שבהם קל ללכת לאיבוד.

כלים חברתיים

איך מצטרפים למשחק שכבר התחיל, איך עונים לעקיצה בלי להתפרק ובלי לתקוף, איך מבקשים עזרה ממבוגר בלי להרגיש "מלשין", ואיך מזהים מי יכול להיות חבר טוב. את הכלים האלה מתרגלים הכי טוב עם ילדים אחרים, במקום בטוח. קראו על מיומנויות וכישורים חברתיים לילדים ולנוער ועל קבוצות כישורים חברתיים.

להזכיר לו מה הוא יודע לעשות

חרם מכווץ את העולם של הילד לנקודה אחת: מה שלא הולך לו בכיתה. כדאי להרחיב אותו בחזרה: תחביב שהוא טוב בו, משימה בבית שהוא אחראי עליה, רגע שבו עזר למישהו. ביטחון עצמי נבנה מחוויות קטנות של "אני יכול". על זה כתבתי בכתבה על שיפור ביטחון עצמי אצל ילדים ונוער.

כשהילד שלי מחרים, או עומד מהצד

אם הילד שלי מחרים

גם זה קורה, וגם במשפחות טובות. לא צריך להיבהל, וגם לא לבייש, אבל כן לקחת את זה ברצינות. נסו להבין מה הילד מרוויח מזה: מקום בקבוצה? כוח? הגנה מפני זה שיחרימו אותו? עזרו לו לדמיין איך מרגיש הילד השני ביום רגיל, בהפסקה, בדרך הביתה. והבהירו בפשטות שבמשפחה שלכם לא משאירים ילד בחוץ. ילד שמוביל חרם הוא לעיתים קרובות ילד שמפחד בעצמו, וגם הוא צריך עזרה.

אם הילד שלי עומד מהצד

זה המצב הנפוץ ביותר, וגם המקום שבו אפשר לשנות הכי הרבה. ילד שעומד מהצד לא צריך להיות גיבור או להתעמת עם המובילים. מספיק צעד קטן: להגיד שלום, לשבת ליד, לשאול "רוצה להצטרף?", לא להעביר הלאה הודעה פוגעת, לספר למבוגר. כדאי לדבר על זה בבית עוד לפני שמשהו קורה, כי ברגע האמת ילדים עושים את מה שהם כבר תרגלו בדמיון.

איך טיפול רגשי יכול לעזור

כשהחרם נמשך, או כשגם אחרי שהוא נגמר הילד נשאר סגור, חושש ובטוח שמשהו לא בסדר בו, תהליך רגשי יכול לעזור.

בגישת NLP אנחנו עובדים על הסיפור שהילד בנה לעצמו: מה הוא חושב רגע לפני שהוא ניגש לקבוצה, איזו תמונה עולה לו בראש, ומה הוא מרגיש בגוף. עם ילדים זה לא קורה בשיחה ארוכה, אלא במשחק, בציור, בסיפור ובדמיון מודרך. הילד לומד להפריד בין מה שקרה לו לבין מי שהוא, מגלה מחדש את החוזקות שלו ומתרגל איך הוא רוצה להגיב בפעם הבאה.

במקביל אפשר לעבוד על הכלים המעשיים, באופן אישי או בקבוצה קטנה, וההורים מקבלים כלים פשוטים להמשך בבית. אפשר לקרוא עוד על טיפול NLP לילדים ועל טיפול רגשי לילדים ונוער בקריות.

חשוב לומר ביושר: טיפול רגשי לא מחליף את הטיפול של בית הספר בחרם עצמו. הוא עוזר לילד להתחזק ולהחלים, בזמן שהמבוגרים סביבו עוצרים את הפגיעה.

שאלות שהורים שואלים

הילד ביקש שלא אספר למורה. מה עושים?

מכבדים את הפחד, אבל לא את השתיקה. אפשר להסביר לו שחרם הוא משהו שמבוגרים חייבים לדעת עליו, בדיוק כמו שלא הייתם שותקים אם מישהו היה מכה אותו. מה שכן אפשר להבטיח: שהוא יידע מראש על כל צעד, שתחשבו יחד מה בדיוק להגיד, ושתבקשו מבית הספר לפעול בדרך שלא תחשוף אותו כ"מי שסיפר".

כדאי לדבר עם ההורים של הילדים המחרימים?

ברוב המקרים עדיף שלא, לפחות לא בהתחלה ולא לבד. הורים ששומעים ביקורת על הילד שלהם נכנסים להתגוננות, והשיחה עלולה להפוך לסכסוך בין משפחות שהילדים משלמים עליו. אם יש לכם קשר טוב וקודם עם המשפחה, שיחה רגועה שמתחילה ב"אני צריכה את העזרה שלך" יכולה לעבוד. אחרת, עדיף שבית הספר יתווך.

מתי נכון להעביר בית ספר?

כשבית הספר ניסה לטפל ולא הצליח, כשהפגיעה נמשכת זמן רב או חמורה, וכשהילד עצמו רוצה התחלה חדשה. מעבר יכול להיות צעד מציל. אבל הוא לא פותר לבד את הסיפור שהילד סוחב איתו, ולכן כדאי לצרף אליו גם תהליך של חיזוק, כדי שהילד יגיע למקום החדש בתחושה של "אני בסדר" ולא של "צריך להסתתר".

איך אדע שהחרם באמת נגמר?

לא לפי זה שבית הספר הודיע שהנושא טופל, אלא לפי הילד: הוא שוב מזכיר שמות של ילדים, יוצא להפסקה בלי חשש, מוזמן ומזמין, ונראה שוב כמו עצמו. גם אחרי שזה נגמר, כדאי להמשיך לשאול ולעקוב כמה שבועות. לפעמים חרם חוזר בצורה שקטה יותר.

הילד בגן. גם שם יש חרם?

בגן מדובר בדרך כלל בדחייה ולא בחרם מאורגן: ילדים צעירים עוד לומדים איך משחקים יחד, ו"אתה לא חבר שלי" נאמר ונשכח באותו יום. אם ילד נשאר לבד שוב ושוב לאורך שבועות, כדאי לדבר עם הגננת, להזמין חבר אחד הביתה, ולבדוק אם יש מיומנות חברתית שכדאי לתרגל, כמו הצטרפות למשחק או המתנה לתור.

מתי לא מחכים

אם הילד אומר שהוא לא רוצה לחיות, מדבר על פגיעה בעצמו, נראה חסר תקווה או מסתגר לגמרי, לא מחכים שזה יעבור. פונים מיד לגורם מקצועי: רופא המשפחה, פסיכולוג או היועצת בבית הספר.

ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, זמין בכל שעות היממה בטלפון 1201. במקרה של סכנה מיידית מתקשרים למד"א (101) או למשטרה (100).

הילד שלכם נשאר בחוץ?

אני מזמינה אתכם לשיחת היכרות, שבה נבין יחד מה קורה ואיך אפשר לחזק אותו.

גופים שהוזכרו בכתבה: מוקד 105, המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת; ער"ן, עזרה ראשונה נפשית.