אנחנו מדברים כל היום. חלק מהדיבור יוצא בקול, אבל רובו לא. הקול שמלווה אותנו בראש מעיר הערות, מסכם, מזהיר ולפעמים שופט – והוא זה שקובע איך נרגיש לפני שיצאה מאיתנו מילה אחת כלפי חוץ.
הדיאלוג הזה לא מתרחש רק בתוכנו. הוא מטפטף לאיך שאנחנו מדברים עם הילדים, עם בן או בת הזוג ועם אנשים בעבודה. כשהדיאלוג הפנימי נוקשה, גם השיחות בחוץ נוקשות. כשהוא מתרכך, כמעט הכול סביבנו משתנה איתו.
דיאלוג פנימי – מה אנחנו אומרים לעצמנו?
נסו לשים לב למה שנאמר בראש שלכם בפעם הבאה שמשהו לא מצליח. אצל הרבה אנשים המשפט הראשון הוא "תמיד אני מפספס", "אני לא מספיק טוב" או "אני לא אצליח בזה". אלה לא מסקנות מהמצב הנוכחי – אלה משפטים שנאמרים לנו מזמן, ואנחנו רק ממשיכים לחזור עליהם.
הבעיה היא שהמוח לא באמת מבדיל בין עובדה לבין משפט שנשמע מספיק פעמים. משפט שחוזר הופך לאמונה, והאמונה קובעת מה אנחנו בכלל מרשים לעצמנו לנסות. אפשר לקרוא עוד על אמונות מגבילות ודפוסי מחשבה בתת-מודע.
השינוי לא מתחיל בלהחליף את המשפט במשפט חיובי שלא מאמינים בו. הוא מתחיל בלזהות את המשפט, לשאול מאיפה הוא הגיע, ולבדוק אם הוא בכלל שלנו. לרוב מגלים שמדובר בקול של מישהו אחר שאימצנו כשהיינו קטנים.
דיאלוג עם הילדים – איך המילים שלנו משפיעות עליהם?
ילדים לא בונים את התמונה שלהם על עצמם מתוך עצמם. הם בונים אותה ממה שהם שומעים מהמבוגרים המשמעותיים בחייהם. "תמיד צריך להגיד לך פעמיים" נשמע להורה כמו הערה על סיטואציה, אבל אצל הילד זה נשמר כתיאור של מי שהוא.
זה לא אומר שאסור לכעוס או שצריך לדבר במשפטים מלוטשים. זה אומר להפריד בין ההתנהגות לבין הילד: "לא הסכמתי שתדבר אליי כך" במקום "אתה חוצפן". ההבדל נשמע קטן, אבל הוא בדיוק ההבדל בין ילד שלומד לתקן התנהגות לילד שלומד להאמין שיש בו משהו פגום.
קראו עוד על תקשורת מקרבת בין הורים וילדים ועל שיפור ביטחון עצמי אצל ילדים ונוער.
דיאלוג בזוגיות – למה אותה שיחה חוזרת שוב ושוב?
כמעט לכל זוג יש שיחה אחת שחוזרת. לא נושא אחד – שיחה אחת, עם אותו פתיח, אותה תגובה ואותו סוף. גם כשהנושא מתחלף, התפקידים נשארים: אחד מסביר, השני מתגונן, ושניהם יוצאים מתוסכלים.
השיחה חוזרת כי היא לא באמת על מה שנאמר בה. מתחת ל"אתה לא עוזר בבית" יושב לרוב "אני לא מרגישה שרואים אותי", ומתחת ל"אני עושה מה שאני יכול" יושב "אני מרגיש שאני לא מספיק". כל אחד עונה למשפט שנאמר בקול, ואף אחד לא עונה למה שנאמר מתחתיו.
היציאה מהמעגל מתחילה בלזהות מה אני באמת מבקש כשאני פותח את השיחה הזאת, ולומר את זה במקום את הטענה. זה פחות נוח, אבל זו הדרך היחידה שבה השיחה מפסיקה לחזור.
דיאלוג במקום העבודה – האם אנחנו אומרים את מה שאנחנו באמת רוצים לומר?
בעבודה הפער בין מה שחשבנו למה שאמרנו הוא לרוב הגדול ביותר. מסכימים לעוד משימה כשאין זמן, שותקים בישיבה ואז יוצאים בתחושת החמצה, או אומרים "אין בעיה" ומתכוונים להיפך. בדרך כלל זה לא חוסר אסרטיביות – זה חשש: שיכעסו, שייראו אותנו כבעייתיים, שנפסיד משהו.
הדיאלוג הפנימי הוא זה שמכריע. מי שאומר לעצמו "אם אסרב ייראו אותי כמי שלא משתף פעולה" יסכים גם כשאין לו יכולת. כשמזהים את המשפט הזה, אפשר לבדוק אם הוא נכון – ולגלות שאפשר לסרב, לבקש או להציע בלי שהעולם יתמוטט.
אותם כלים עובדים גם בעבודה וגם בבית. טיפול רגשי למבוגרים בקריות וגם קבוצות למבוגרים עוסקים בדיוק בזה.
על איזה דיאלוג נעבוד בטיפול רגשי?
בתהליך אנחנו מסתכלים על כמה מעגלים, לפי מה שמטריד אותך עכשוו:
- הדיאלוג שלי עם עצמי – מה אני אומר לעצמי כשקשה, וכשמצליח.
- הדיאלוג שלי עם הילדים – מה הם שומעים ממני על עצמם.
- הדיאלוג בזוגיות – מה אני מבקש באמת כשאני פותח את השיחה.
- הדיאלוג במקום העבודה – מה אני לא אומר, ומפני מה אני נמנע.
- הדיאלוג עם אנשים סביבי – משפחה, חברים וכל מי שפוגש אותי ביום-יום.
לא צריך להתחיל מהכול. בדרך כלל מספיק לשנות מעגל אחד כדי שהשאר יזוזו בעקבותיו, כי בכולם מדובר באותו קול.